הבית בקצה הרחוב — פרק ב׳

החצר הייתה מסודרת יותר ממה שציפתה. עצים מגוזמים. שביל אבנים שהוביל לדלת עץ כהה. ומרים, שלא חשבה פעמיים, הלכה עליו.

לפני שהגיעה לדלת, היא נפתחה.

לא מרוח. לא ממנגנון. פשוט — נפתחה.

מבפנים לא בא קול. לא נראה אף אחד. רק ריח של ספרים ישנים ומשהו מתוק שלא יכלה לזהות.

"שלום?" קראה מרים.

הבית ענה בשתיקה שהרגישה כמו: כן, כן. היינו מחכים לך.