שלושה אקורדים

לא הקהל הגדול. הוא בסדר. אני יודע מה לעשות איתו. הקהל שמפחיד אותי: שני אנשים בחדר קטן שממש רוצים לאהוב את מה שאני מנגן. ציפיות ידועות הן עול. עדיף חדר של זרים שלא יודעים מה לצפות.

היה לי מנגינה. חיכיתי שהמלים יגיעו. הן לא הגיעו. ניסיתי בבוקר, ניסיתי בלילה, ניסיתי אחרי כוס יין. כתבתי עשרים גרסאות של אותו פזמון ומחקתי את כולן. השיר נגמר בסוף כשהפסקתי לנסות. ישבתי בשקט עם הגיטרה ופשוט ניגנתי. והמלים הגיעו תוך עשר דקות. הן לא היו מושלמות. אבל הן היו אמיתיות.