בין שורות

אני יודעת שאת לא תקראי את זה. ועדיין, אני כותבת. היית כל כך בטוחה בדברים שלא היו שלך. לבשת ביטחון של מישהי אחרת ואמרת שזה שלך. אבל גם זה היה בסדר. גם מזה בסוף למדת. רק אחד: תישני יותר. ברצינות.

אני מתקשה עם דממה. לא הדממה שבין מלים, אלא הדממה שמגיעה אחרי שכולם הלכו הביתה ואת נשארת עם עצמך. נסיתי לכתוב בה. נסיתי לקרוא. שמתי מוזיקה ואז כיביתי אותה כי היא מילאה יותר מדי מקום. בסוף הבנתי שהדממה לא מחכה שתעשי איתה משהו. היא פשוט שם.

יש רגעים שנשמעים פשוטים מבחוץ אבל הם הרבה יותר מסובכים מבפנים. אמרתי לא. זה בסך הכל היה לא אחד קטן, כמעט לא נשמע. אבל הרגשתי אותו בכל הגוף. זה קרה ביום חמישי. ישבנו כולם סביב שולחן האוכל ואני פשוט פתחתי את הפה ואמרתי: לא, אני לא יכולה הפעם. ולא הסברתי. ולא התנצלתי. זה לקח לי שלושים שנה.