מעיל בלוי
"אתה חושב שכשאנחנו נתבגר, נהיה גבוהים כמו תלמידי ח'?"
שאל דניאל, מביט על הטיפות הנופלות להן אל האבדון.
חיוכו היה קטן, בקושי נראה מבעד לברכיים המוצמדות לחזהו.
אבל אני ראיתי את אותו חיוך, אני תמיד רואה.
"אני חושב שכן,"
עניתי בשקט, נותן למלנכוליה של הרחובות הגשומים למלא את נשימתי.
"זה יהיה נחמד."
הוא אמר קולו מתוק.
"כן."
השבתי.
המגפיים הקטנות של דניאל, בצבע צהוב מרקר, קפצו על המדרכה בעוד השתיקה ממלאת את שיחתנו.
הסככה הגנה עלינו מפני הגשמים והרוחות בחוץ, נותנת לשנינו הגנה מפני הסופה, אך עדיין היה אפשר להרגיש את הקור באוויר, זה יהיה יום קשה היום.
"אולי אתה יכול להיות גבוה עכשיו, ואז הבריונים לא היו מרביצים לך כמו היום."
הוא אמר עיניו שקועות בטיפות.
"..."
"אולי."
או שאולי אני פשוט נועדתי לזה, הרי ככה זה תמיד היה.
ואולי אני רוצה שהם יגרמו לאף שלי לדמם רק בשביל שתהיה כאן.
את זה לא אמרתי.
הוא קימט את אפו מביט על השמיים המעוננים.
"אבא שלי עדיין לא הגיע... הוא מעצבן."
הידקתי את מעילי שקוע באיזה חוט רופף.
"הוא נשמע כך."
עניתי ידינו היו קרובות אחת לשניה, הרגשתי את העקצוץ של החום עובר בינינו, כמו מין חשמל.
אולי הוא לא יגיע אף פעם, ודניאל יהיה איתי כאן, לשארית הזמן.
החזרתי את מבטי אל דניאל, מביט בחיוך שכבר איננו, אותו חיוך כמו השמש עצמה, שעכשיו גם הוא נשטף עם הגשם.
"אני בטוח שהוא יגיע עוד מעט."
הלוואי שלא.
"כן, אני חושב... פשוט אני רוצה כבר לחזור הביתה.
קר היום."
הגשם המשיך לטפטף, מתרסק על המדרכה.
"אתה יכול לקחת את המעיל שלי..."
עיניו של דניאל הביטו בי בניצוץ של הפתעה.
בין רגע, האוויר נהיה חם יותר.
הלוואי שזה היה ככה כל הזמן.
"באמת? אבל..."
לא נתתי לו לסיים, והמעיל שלי היה בידיו.
מעיל בלוי שעבר הרבה, כבר הצבע הצהוב דהה לחום.
"תודה—"
הוא מיד סובב את ראשו, וכך מכונית אדומה חנתה בין הטיפות האבודות, אדומה כדם.
ממנה יצא גבר מזוקן, גבוה בהרבה מתלמידי ח' מצחו מקומט ועיניו כמו העיניים של דניאל, אותו גוון של חום דבש.
"דניאל!" צעק האיש הוא החזיק מטריה כחולה, ממזר בר מזל.
"אני כל כך מצטער- מי זה לידך?"
דניאל, שכבר קם, הביט בי עם המעיל שלי בידיו, עיניו כמו שתי שמשות.
"פגשתי אותו היום, עצרתי כמה ילדים מלהרביץ לו."
עיניו של האב השתנו בין רגע מדאגה לגאווה בוערת.
"זה הבן שלי!" הוא חייך בשמחה כזו.
היה בזה משהו שגרם לסלידה לחלחל בעורי.
"אתה צריך טרמפ, ילד?"
הנדתי בראשי אל הגבר, לא מקדיש לו מבט נוסף.
מה הטעם אם הוא עוד מעט ילך? ויקח איתו את דניאל.
"אבא שלי יבוא עוד מעט."
השקר היה חמוץ בפי.
אבא ישאר באיזו סמטה ואני אצטרך למצוא את דרכי בגשם.
דניאל חייך אליי, מגפיו הצהובות נוצצות כמעט כמו ריסיו.
"טוב, ביי!"
הוא נעצר לרגע מחזיר את מבטו הנוצץ אלי.
"אה! איך שכחתי… מה השם שלך?"
"..."
"אני..."
"צריך ללכת, דניאל! אמא שלך תכעס..."
בין רגע, עיניו של דניאל כבר לא הביטו בי. ברגע אחד, כבר לא הייתי חלק מעולמו.
וכל מה שנשאר זה החיוך המלאכי שלו. הוא חייך אליי פעם אחרונה לפני שנכנס אל המכונית בצבע אדום דם.
חוזר אל ביתו החמים.
אני קמתי נאנח בשקט בעוד אני חוזר אל הגשם מחפש את הדרך לביתי.
לא ראיתי את המעיל שלי שוב.
תגובות
התחבר כדי להגיב