כוס זכוכית

הם אומרים שאני כוס זכוכית,

נוצצת באור היום.

מספיקה דחיפה קטנה

ואתנפץ על מרצפות השיש המבריקות.

הם יודעים—

בסופי אגמור בתוך אותו שק אשפה,

ביחד עם ארוחת הצהריים של אתמול

וצואה מרה.

הם הרי רואים אותי כפי שאני:

שברים שהיו פעם משהו,

ועכשיו אינם אלא שריד.

הם הרי אומרים את האמת העירומה,

כנים יותר מכל אחד,

כמו בכל פעם.

הם אומרים שאני קרח.

אני צוננת ביום קיץ חם,

טיפותיי נופלות כמו דמעות

תחת שמש אחר הצהריים.

הם יודעים—

אין לי קול לבכות בו.

רק עוד משהו

שעוד מעט ייגמר זמנו,

וקיומו לא יהיה יותר

משלולית מים.

הם הרי רואים אותי כפי שצריך:

כאב מר שעוד מעט ייעלם.

הם הרי אמורים לומר את האמת העירומה,

כנים יותר ממני,

כמו בכל פעם.

הם אומרים שאני אפר,

מפוזרת בכל מקום,

מזכירה את הדברים

שהם לא רוצים לזכור—

לחישה שהם לא רוצים לשמוע.

הם יודעים—

עוד מעט תגיע הרוח,

ואני רק אעוף

ואהיה אחד עם הכלום.

והרי אני תמיד אקשיב להם.

הם רואים אותי

כפי שעיניי משקפות את השאול.

הם אומרים את אותם שקרים,

שקרנים בדיוק כמוני,

כמו בכל פעם.

מראה של יגון.