תקוות שווא

מוזר איך שנים של עבודה לגיבוש הביטחון העצמי מתנפצות לרסיסים ברגע אחד. כשהם ניגשו אלינו, ואנחנו שתיים, וסימנו שהחבר שם עלייך עין, היתה בי תקווה קטנה ומגוחכת שאולי התכוונו אליי. לא חפצתי בחבר, ואפילו לא ידעתי מה מראהו, אך חפצתי בתחושת הנחשקות. ומכיוון שאני רגילה לרצף של שנים בהן חברתי הקרובה ביותר היא הנחשקת מביננו, ידעתי כבר שאיני הנמנענת. ובכל זאת, היתה בי תקווה קטנה. תקווה מטופשת. אני הטיפשה. אז כאילו כדי להסיר את הספק סהוסר כבר מכורח המאורע, הוא מצביע לעברה. אז שוב אני ממהרת להסליק חיוך, פעולה כל כך אינסטיקטיבית שנרכשה במהלך השנים,  כדי להסוות את הכאב והפצע שנפתח. אז אני עוד מוסיפה לתווך בין הצדדים שכן היא לא הוחמאה ולא פצתה את פיה, ואותו חבר שתק גם הוא. "יש לה מישהו" אני מסבירה. אז הוא מביע הבנה, מברך להמשך ערב נעים והולך משם. השיחה כבר המשיכה. הוא כבר נעלם. אך אני שוב נותרתי עם הכאב בלב, והקולות שאומרים לי שלא אדע אהבה מעולם. שאיני יפה מספיק, כמו חברותיי. שאיני מושכת לא משנה כמה אנסה לשנות ולטשטש. אבל אני ממשיכה, מילים יוצאות מפי, חיוך נכבש על פניי, מנסה לרסן את הדמעות בעיניי. אין ברירה, אלא להתחיל לבנות ביטחון מחדש.