ארבע אותיות

אהבה.

ארבע אותיות,

כמו שנאה.

ואולי בגלל זה

הגבול ביניהן היה כל־כך דק.

אהבתי את הסרטים שראינו,

אבל שנאתי את המקום שהוא השאיר אותי בו.

אהבתי את המגע שלו,

ושנאתי שהוא ראה בי רק את זה.

אהבתי שיש לי למי לספר

כשכאב לי,

ושנאתי שיום אחרי הוא זה שהכאיב.

אולי כל זה קרה כי אני ראיתי אותו

והוא אף פעם לא ראה אותי.

אולי כי אהבתי יותר.

אולי כי רק אני אהבתי.

ואולי זאת בכלל לא הייתה אהבה,

אלא הנשמה שלי

שצעקה לעזרה.