פרולוג
הריח היה הסימן הראשון לכך שמשהו השתנה. אם יום אחד ישאלו את רופוני מה היה הרגע בו התחיל הכל, היא תגיד בוודאות- הרגע שבו הרחתי צלי בשר עם רוטב בצל.
אח"כ הייתה תחושת השמש על פניה. תחושה נעימה, מיוחדת, ששמורה רק לחודשיים בודדים בשנה. ואלו לא היו אמורים להיות החודשיים האלה.
רופוני הזדקפה באחת והביטה סביבה.
היא שכבה בתוך מיטה רחבת ידיים, מוצעת במצעי כותנה וסאטן בצבעי לבן-שמנת בהירים. המיטה ניצבה במרכזו של חדר גדול, שתקרתו הגבוהה קמורה ומסתיימת בקודקוד מחודד שממנו השתלשלה נברשת מתכת שכרגע לא האירה.
בפינת החדר ניצב מסך בד, תלוי על מוטות עץ מפותחים. רופוני ניגשה אליו והסיטה את הבד הצידה. היא נשמה לרווחה.
דמותה נשקפה אליה מתוך ראי עומד. היא נראתה בדיוק כמו הדמות שהייתה רגילה לראות מביטה אליה מתוך שבר ראי שמצאה פעם: עיניה הכהות מביטות במבט ישיר מתוך פנים בהירות, ממוסגרות בשיער חום קצר וחלק, שפתיה הדקות, בצבען האדום-כהה פעורות רק מעט, חושפות מערכת של שיניים עקמומיות, בנויות אחת על גבי השנייה כמו במין מרדף, ואפה המעוקל בולט במרכז הפנים, משווה לה מראה בוגר מכפי גילה.
היא חייכה אל עצמה קלושות, והבחינה פתאום בסיומת מחודדת לניב הימני: חלק קטן ממנו נשבר, מותיר חלל שחור משולש במקום בו הייתה פעם שן שלימה.
רופוני הלכה בעקבות הריח אל עבר מטבח, שם ראתה את גבו הרחב של ז'אנבירבאי, שוקד על סיר יציקה מתכתי רחב.
"ז'אני אגה"
ז'אני הסתובב, חיוך עליז נפרש על פניו הידידותיות.
"רופאש! בוקר טוב גם לך!"
"ז'אני אגה, איך יש לנו כסף לבשר? מה זה המקום הזה? איפה אמא שלי?"
חיוכו של ז'אני התרחב. "לאט לך ילדונת. הלשון שלך תמיד קמה לפני הראש. קחי לך לחם לפני שאבא בא" הוא העביר לה צלחת ובה חתיכת לחם ריחנית, פיסת חמאה שמנה וערימה קטנה של אוכמניות.
רופוני הגישה יד רעבה לעבר המאכלים כשקול רועם עצר אותה.
"אין זמן, רופוני" מאחת הדלתות הגיח אביה, עיניו השחורות יציבות ובלתי חדירות כתמיד. "את צריכה ללכת לבית הספר. אני אסיע אותך".
רבע שעה מאוחר יותר עצר אביה בפתחה של חצר מרוצפת אבן בזלת, ממנה התנשאו שתי מבנים כבדים מחופים באבן בהירה.
"בצד ימין זה בית הספר של הבנות". הורה אביה. "השיעור הראשון כבר התחיל לפני מספר דקות. תכנסי מהר ואל תמשכי תשומת לב".
רופוני הנהנה בבלבול. היא העמיסה על גבה את תיק העור שהגיש לה אביה, והחלה לצעוד לעבר שער החצר.
"רופוני" קרא לה אביה. היא הסתובבה. הוא סימן לה לגשת אליו.
"אל תגידי מאיפה את. כל מה שצריך לדעת זה שאת מרובע הסוחרים". הוא גירד קלות בשפמו והוסיף "זה תחילת שנה. אף אחד לא ישים לב אלייך".
רופוני הנהנה שוב.
"בהצלחה" סיים אביה.
***
פסיעותיה המהוססות של רופוני הדהדו במסדרונות האבן הריקים והעירומים. היא חלפה על פני דלתות עץ כהות ממוספרות ותהתה כיצד תדע לאן היא שייכת.
"את צריכה עזרה?"
רופוני הסתובבה.
מאחוריה עמדה אישה נמוכת קומה ומוצקה למראה, לבושה בבגדים רשמיים. היא חייכה חיוך רשמי ומהיר לפני שאמרה "את בוודאי רופוני".
רופוני הנידה בראשה. "מי את?"
"אני המנהלת שלך. גברת זארינה. את תפני אליי בתור המנהלת זארינה. ועכשיו בואי אחריי, הכיתה שלך ממש מימין". המנהלת זארינה החוותה בידה לעבר הדלת, ורופוני נעמדה מאחוריה.
"היכנסי, רופוני".
כשרופוני פתחה את דלת העץ הכבדה היא הספיקה לשמוע את נקישות עקביה של המנהלת מתרחקות לאורך המסדרון.
בכיתה ישבו כעשרים נערות רציניות למראה, לבושות בתלבושת אחידה בצבעי אפור ולבן, רובן בעלות תסרוקות אסופות על ערפן בקפידה. אף שריר לא זע בפניהן כשרופוני צעדה לתוך הכיתה, חובקת את תיק העור בחזקה.
בקדמת הכיתה עמדה המורה, שהגיבה בניד ראש קל לנוכחותה. "שבי בבקשה". הורתה לעבר מקום ריק בקצה הכיתה. "מהיכן את?"
"אני מרובע הסוחרים".
נערה בהירת עין מקדמת הכיתה חייכה חיוך קל שחשף גומה ימנית עמוקה. "את לא נראית מרובע הסוחרים".
"שתקי בבקשה, טומריס" הגיבה המורה בזעף קל, יותר קל מכפי שהייתה אמורה להגיב. "אנחנו שמחות לקבל אותך לכיתתנו, רופוני."
***
כמה שעות אחר כך הודתה רופוני לז'אני. "טעים מאוד הבשר, ז'אני אגה"
ז'אנבירבאי קרץ אליה וחבט קלות בעורפה. "איך היה בבית הספר, רופאש?"
רופוני שתקה. "הבנות אמרו שאני לא נראית מרובע הסוחרים" אמרה לבסוף. "הן גם לבשו תלבושת אחידה".
אביה הרים את מבטו מהצלחת שלפניו והביט בז'אני. "שמעת את זה ז'זדה? אחרי האוכל תיקח את רופוני ותקנה לה בגדים הולמים".
ז'אני החניק אנחה וטפח על מצחו בידו העצומה. "לא בורקה. עבר זמן רב מאז שהייתי אישה. אני לא יכול ללכת עם רופוני לקנות לה בגדים"
"היית אישה פעם, ז'אני אגה?" שאלה רופוני.
"בגלגול הקודם". השיב ז'אני ברצינות. הוא המתין שאביה יוריד את עיניו שוב לצלחתו ולחש לה: "האישה הכי יפה בנסיכות בוראנלי. ואבא שלך, הוא היה נער סוסים מכוער כמו הלילה שהיה מאוהב בי".
רופוני חייכה. ז'אני לא היה פחות מהכי טוב בכל גלגול עד כה.

תגובות
התחבר כדי להגיב