טקסט פתוח
טקסט פתוחפשוט לכתוב
כניסההרשמה
סיפורים בהמשכים

The Strange Girl

משמרת לילה שגרתית. חנות ריקה. דממה. בשעה 03:40 נשמע צלצול פעמון מעל דלת הכניסה. אבל איש אינו עומד מאחוריה. יואי עדיין לא יודע שהלילה הזה הוא עומד להיתקל במשהו שאיש לא יאמין לו.

פרק ראשון

השמש כבר החלה להיעלם מאחורי הבניינים כשיואי פנה לרחוב שבו עמדה חנות הנוחות. קווצת שיער אפורה גלשה על פניו, והוא הסיט אותה בידו. הוא הידק את רצועת התיק על כתפו והחיש את צעדיו, אף שעל פי השעון שעל פרק ידו עדיין נותרו לו כמה דקות.

הוא הביט במחוגים פעם נוספת.

שבע חמישים וחמש.

לפחות כך היה בטוח.

הפעמון שמעל דלת הכניסה צלצל כשנכנס לחנות. מאחורי הדלפק ישבה יולי, ראשה מונח על זרועותיה ושערה פרוע מעט. היא אפילו לא הרימה את מבטה.

״ערב טוב,״ אמר יואי.

״בשביל מי?״ מלמלה יולי בקול עמום, בלי להרים את ראשה.

הוא עצר מול הדלפק והציץ בשעונו.

״מה קרה לך?״

יולי הרימה את ראשה לאט. עיניה היו עייפות, ומתחתיהן נראו צללים כהים.

״אתה מאחר.״

״מה? לא, אני לא.״ הוא הושיט לעברה את ידו. ״תראי. שבע חמישים ושבע.״

יולי הביטה בשעון, אחר כך בו, ואז הפנתה את אצבעה לעבר שעון הקיר שמאחוריו.

״שמונה וחמש, יואי.״

הוא הסתובב.

20:05.

״אה.״

״אה? זה כל מה שיש לך להגיד?״

״הייתי קרוב.״

״בשמונה דקות.״

״זה שיפור.״

יולי נעצה בו מבט ממושך, כאילו לא ידעה אם לצחוק או להתייאש. לבסוף נשענה לאחור ונאנחה.

״אתה יודע שיש שעון דיגיטלי, נכון?״

״אני יודע.״ יואי הוריד את התיק מכתפו והניח אותו מאחורי הדלפק. ״אבל אני רוצה ללמוד לקרוא שעון מחוגים.״

״ואיך זה הולך בינתיים?״

הוא העיף מבט נוסף בשעונו.

״לאט.״

יולי חייכה קלות, אבל מיד נאנחה.

״אין לי כוח אליך היום, יואי.״

״היה יום קשה?״ שאל.

יולי השתהתה לרגע, כאילו עצם המחשבה על המשמרת הספיקה כדי להתיש אותה מחדש. יואי הבחין בהיסוס שלה.

״אל תשאל.״

״מה זאת אומרת?״

״בדיוק מה שאמרתי.״

היא העבירה את התיק על כתפה ופנתה לדלת.

״טוב, יואי, אני הולכת. משמרת נעימה.״

״יולי?״

״נתראה מחר, יואי.״

הפעמון צלצל שוב.

יואי נשאר מאחורי הדלפק, מביט בדלת שנסגרה אחריה.

״וואו... עד כדי כך נורא?״

הוא התיישב בכיסא שלה, משך אליו את מחברת הלימודים והביט בחנות השקטה.

לפחות המשמרת שלו התחילה ברוגע…

03:40.

צלצול חד קרע את הדממה.

יואי הזדקף בבהלה וכמעט הפיל את המחברת שעליה נרדם.

הוא מצמץ מול האור הלבן של התקרה.

״אה... לקוח,״ מלמל לעצמו.

״ברוכים הבאים,״ קרא יואי בקול צרוד.

איש לא ענה.

יואי הרים את מבטו לעבר הכניסה. דלת הזכוכית הייתה סגורה, והרחוב שמעבר לה נראה שומם.

״שלום?״

רק זמזום המקררים השיב לו.

יואי קם מהכיסא והציץ מעבר לדלפק. החנות הייתה מוארת כרגיל. שורות של חטיפים, בקבוקים וקופסאות צבעוניות מילאו את המדפים.

הוא כבר עמד לחזור לכיסאו כשנשמע רעש מתכתי.

משהו נפל.

הרעש הגיע מאחד המעברים האחוריים.

״יש כאן מישהו?״

הוא המתין.

נקישה נוספת נשמעה, הפעם חלשה יותר.

יואי יצא מאחורי הדלפק והתקדם לעבר המעברים. נעליו חרקו קלות על הרצפה המבריקה.

ואז כבו האורות.

בבת אחת נעלמו המדפים בתוך החשכה. זמזום התאורה פסק, והחנות שקעה בשקט שהופר רק על ידי המקררים.

״נו, באמת...״ מלמל.

הוא חזר בזהירות לדלפק, גישש במגירה ושלף פנס קטן. אלומת אור צרה חתכה את החושך ונעה על פני המדפים.

כנראה קפץ החשמל.

הוא עשה כמה צעדים לעבר ארון החשמל שבחלקה האחורי של החנות, כשלפתע התגלגל משהו מתוך המעבר החמישי.

יואי נעצר והפנה את הפנס לעבר החפץ.

פחית קולה שכבה על הרצפה.

יואי צעד לעבר הפחית, התכופף והרים אותה. הפחית הייתה קרה למגע. סמוך לפתח השתייה נראו שקעים קטנים ומשונים במתכת.

״יולי, בחיי...״ מלמל, ופנה לעבר המעבר החמישי כדי להחזיר את הפחית למקומה.

״יום אחד תסדרי כאן משהו כמו שצריך.״

כעבור כמה צעדים הגיע לאפו ריח מוזר.

תחילה חשב שמדובר במזון מקולקל, אולי משהו שנשכח מאחורי אחד המקררים. אלא שככל שהתקדם לעבר המעבר החמישי, הריח הלך והתחזק.

היה בו משהו שהזכיר לו בשר רקוב.

יואי כיסה את אפו בשרוול.

״מה לעזאזל...״

משהו חרק מעליו.

הוא הרים את הפנס לעבר מקור הרעש.

באותו רגע פרץ משב רוח.

אריזות עפו מהמדפים. פחיות התגלגלו על הרצפה, ובקבוקים נפלו בזה אחר זה. יואי ניסה להיאחז באחד המדפים, אך הרוח הכתה בו והשליכה אותו לאחור.

גבו פגע ברצפה.

הפנס נשמט מידו, הסתחרר ונעלם מתחת לאחד המדפים. הפחית שאחז בה ניתקה מידו השנייה ועפה אל עומק המעבר החמישי.

לרגע נשאר לשכב בלי לזוז.

אוזניו צלצלו קלות. סביבו עוד נשמעו פחיות מתגלגלות ובקבוקים שנחבטו ברצפה.

ואז הכול נפסק.

יואי נשם בכבדות. הוא התרומם על מרפקיו והביט סביב.

החנות הייתה כמעט חשוכה לחלוטין. רק אור הירח שחדר מבעד לחלון הקדמי שרטט על הרצפה את קווי המתאר של המדפים.

לפתע נשמע מקצה המעבר החמישי צליל רטוב.

חלש, חוזר על עצמו.

לגימות רועשות, חמדניות. כמעט חייתיות.

יואי הפנה את ראשו לכיוון הצליל.

בתחילה לא הצליח להבחין בדבר. בקצה המעבר הייתה רק צללית נמוכה, כמעט בלתי נפרדת מהחשכה.

הוא כיווץ את עיניו.

מישהו ישב שם.

דמות שפופה הייתה בקצה המעבר, כמעט צמודה לרצפה, בתנוחה משונה. שיער ארוך וכסוף נשפך על כתפיה והשתלשל עד הרצפה. אור הירח שחדר מבעד לחלון השתקף בקווצות השיער, בעוד פניה נותרו חבויות בצל.

פחית הייתה נעוצה בין שיניה. היא נגסה בשפת המתכת ושתתה ממנה בלגימות רועשות ומשונות. נוזל כהה זלג מזווית פיה וטפטף על הרצפה.

יואי לא הצליח להסיט ממנה את מבטו.

מי זאת?

לפתע פסקו קולות הלגימה, והשקט שב לשרור בחנות.

ראשה התרומם באיטיות, ואור הירח שחדר מבעד לחלון נפל על פניה.

מבין קווצות השיער הכסוף נגלו שתי עיניים בגוון סגול עמוק, כצבעם של פרחי הוויסטריה. האור השתקף בהן, אך יואי לא הצליח לפענח את מבטה.

היא בחנה אותו.

לא בפחד. גם לא בכעס.

בסקרנות שקטה, ילדותית.

ראשה נטה מעט הצדה.

יואי דחף את עצמו מעט לאחור על הרצפה.

״היי...״ קולו בקושי נשמע. ״מה את עושה כאן?״

היא לא ענתה. רק המשיכה להביט בו.

ידו של יואי נתקלה במשהו קר. פחית נוספת הייתה מוטלת לצדו.

בלי לחשוב, הוא אחז בפחית והשליך אותה לעברה.

הפחית פגעה בראשה.

״קאיי!״ צווחה.

היא איבדה את שיווי משקלה ונפלה לאחור, ומיד הרימה את שתי ידיה כדי להגן על ראשה.

יואי לא חיכה לראות מה תעשה.

הוא קם ורץ.

נעליו החליקו על הרצפה הרטובה ממשקאות שנשפכו. הוא התנגש בקצה אחד המדפים וכמעט נפל שוב, אך הצליח להגיע לדלת המשרד שבחלקה האחורי של החנות.

הוא נכנס, טרק אחריו את הדלת וסובב את המפתח במנעול.

רק אז הרשה לעצמו לנשום.

הטלפון רעד בידיו.

יואי מצא את שמה של יולי ברשימת אנשי הקשר ולחץ על חיוג.

צליל אחד.

שניים.

שלושה.

״הגעתם לתא הקולי...״

״לא, לא, לא...״

הוא ניתק וחייג שוב.

הפעם נשמעה תשובה.

״יואי?״ קולה של יולי היה ישנוני. ״אתה יודע מה השעה?״

״יולי, תקשיבי לי!״

״מה קרה?״

״יש כאן מישהי! בחנות! אני לא יודע מה היא—״

״רגע. תירגע.״

״אני רציני, יולי! האורות כבו, הייתה רוח... אני לא יודע מאיפה היא הגיעה. הכול התחיל לעוף, ואז ראיתי אותה. מישהי עם שיער כסוף ועיניים סגולות. היא הייתה שם, בקצה המעבר, ושתתה מתוך פחית בצורה... אני אפילו לא יודע איך להסביר את זה!״

״יואי.״

שתיקה.

לפתע נשמע קול עמום מעבר לדלת המשרד.

יואי התרחק מהדלת בבת אחת.

״היא עדיין שם,״ לחש.

קולה של יולי נעשה רציני.

״אוקיי, יואי. תירגע. איפה אתה עכשיו?״

״במשרד. נעלתי את הדלת.״

״טוב. תקשיב לי. קודם כול, תנשום.״

הוא ניסה לשאוף אוויר, אך נשימתו נקטעה באמצע.

״לאט, יואי. אני כאן.״

הוא נשען בגבו על הקיר והכריח את עצמו לשאוף שוב, הפעם לאט יותר.

״יופי,״ אמרה. ״עכשיו תקשיב לי טוב. אל תצא מהמשרד. אני מתקשרת למשטרה ובאה לשם.״

השיחה הסתיימה.

יואי הוריד את הטלפון והביט בדלת הנעולה.

הוא עצם את עיניו.

לפתע נשמע רעש נוסף מתוך החנות.

משהו כבד התרסק על הרצפה.

יואי פקח את עיניו.

עוד משהו נשבר שם.

הוא הביט שוב בדלת. אם זה יימשך ככה, לא יישאר מהחנות שום דבר עד שהמשטרה תגיע.

ומר וייט...

הוא כבר יכול היה לשמוע את הצעקות שלו.

איך לעזאזל יסביר לו מה קרה כאן? שהאורות כבו? שרוח הופיעה משום מקום? ועל הנערה המוזרה בקצה המעבר?

הוא בקושי האמין למה שראה בעצמו.

יואי השפיל את מבטו אל הטלפון שבידו.

להישאר במשרד היה הדבר ההגיוני לעשות.

אבל בכל פעם שנשמע משהו נשבר בחוץ, הוא חשב על מר וויט. על החנות ההרוסה, ועל ההסברים שיצטרך לתת לו.

מר וויט לא יסלח לו על דבר כזה.

יואי הידק את אחיזתו בטלפון.

״אני צריך את העבודה הזאת...״ מלמל לעצמו.

ידו התכווצה לאגרוף.

יואי הביט סביבו.

בפינת המשרד עמד מטאטא. ליד השולחן ניצב פח אשפה קטן, ועליו מכסה מפלסטיק קשיח.

הוא אחז במטאטא ביד אחת והרים את המכסה בידו השנייה.

לרגע בחן את שניהם.

״זה מגוחך,״ מלמל.

ובכל זאת, לא הניח אותם.

ארון החשמל היה סמוך לדלת המשרד.

יואי פתח אותו והרים בזהירות את המפסקים שירדו.

כמה מנורות נדלקו בחלקה הקדמי של החנות. אחרות נותרו כבויות.

האור החלקי חשף את הבלגן שהשתרר בין המעברים.

בקבוקים ומוצרים היו פזורים על הרצפה. שברי זכוכית נצצו בין שלוליות.

אבל המעבר החמישי נראה גרוע מכולם.

אחד ממדפי התצוגה התהפך, ואחרים נטו ממקומם. מוצרים נשפכו מתוכם ונערמו על הרצפה, בין פחיות מעוכות לבקבוקים שבורים.

יואי עמד בפתח המשרד ובהה בחנות.

״מר וייט יהרוג אותי...״ מלמל.

הוא הידק את אחיזתו במטאטא והחל להתקדם בזהירות.

החנות הייתה שקטה עכשיו.

שקטה מדי.

יואי חלף על פני אחד המדפים שהתהפכו, משתדל להימנע משברי הזכוכית הפזורים על הרצפה.

לפתע נשמע פצפוץ מתחת לנעלו.

יואי קפץ לאחור והניף את המטאטא.

שקית חטיפים.

הוא נשף בתסכול והוריד את המטאטא.

״מטומטם...״ מלמל לעצמו.

כעבור כמה צעדים הגיע יואי לפתח המעבר החמישי.

כאן ראה אותה קודם.

הוא נעצר, הקשיב לרגע והציץ מעבר לפינה.

שום דבר.

יואי בלע את רוקו. הוא הרים את מכסה הפח מול חזהו, הידק את אחיזתו במטאטא וזינק לתוך המעבר.

״הא!״

״יואי!״

צעקה נשמעה מאחוריו.

יואי הסתובב בבהלה, איבד את שיווי משקלו ונפל לאחור.

המטאטא נשמט מידו, ומכסה הפח נחת סמוך לראשו.

״לא! רגע!״ צעק, וכיסה את פניו בזרועותיו.

״יואי, זה אני!״

הוא פקח עין אחת.

יולי עמדה מעליו.

״מה את עושה כאן?! מאיפה הגעת?!״ פלט יואי.

״אה, מהדלת האחורית. אתה זוכר שיש לנו אחת כזאת, נכון?״

יואי התיישב על הרצפה.

מבטה של יולי נע בין המטאטא למכסה הפח.

״מה בדיוק תכננת לעשות עם אלה?״

״להגן על עצמי.״

״עם מכסה של פח אשפה?״

״זה מה שהיה.״

יולי הצמידה את אצבעותיה למצחה.

״יואי, יואי...״ נאנחה יולי.

״מה?! מה הייתי אמור לעשות? לשבת ולתת לה להרוס את החנות?!״

יואי פרש את ידיו לעבר הבלגן שסביבם.

״תראי מה הולך כאן! מר וייט יהרוג אותי!״

היא הסתובבה.

״כן...״ מלמלה יולי.

היא סקרה שוב את הבלגן בחנות.

״חייבת לציין, היא ממש השקיעה.״

״אז רגע... אתה אומר שנערה עשתה את כל זה?״

״כן, אבל היא לא הייתה נערה רגילה... היה בה משהו שלא הרגיש אנושי.״

יולי הביטה ביואי, אך לפני שהספיקה להשיב, הבהבו מבעד לחלונות החנות אורות כחולים ואדומים.

שלושה שוטרים נכנסו לחנות.

בראשם צעד גבר בעל הבעה רצינית, מחברת קטנה בידו. שני השוטרים האחרים התפזרו בין המעברים, סקרו את המדפים שהתהפכו ואת המוצרים הפזורים על הרצפה.

״מי התקשר למשטרה?״ שאל השוטר הראשון.

״אני,״ השיבה יולי.

הוא הנהן והפנה את מבטו אל שניהם.

״אני השוטר אמפ. ספרו לי מה קרה כאן.״

״לפי מה שהוא סיפר לי, נערה לא מוכרת נכנסה לחנות וגרמה לנזק. אנחנו לא יודעים עדיין מה בדיוק קרה.״

״אוקיי. אשמח אם תספרו לי בדיוק מה קרה כאן, מההתחלה.״

יולי הפנתה את מבטה אל יואי.

״הוא היה כאן כשזה קרה.״

יואי סיפר לו הכול.

על הצלצול שנשמע בדלת, אף שלא היה איש בכניסה. על הפסקת החשמל, על הפחית שהתגלגלה מתוך המעבר החמישי ועל משב הרוח שהעיף מוצרים מהמדפים והפיל אותו ארצה.

״רגע...״ אמר יואי, כאילו נזכר במשהו. ״היה גם ריח.״

אמפ הרים את מבטו מהמחברת.

״איזה ריח?״

״אני לא יודע איך להסביר... בהתחלה חשבתי שמשהו התקלקל מאחורי המקררים, אבל ככל שהתקרבתי למעבר החמישי, הריח הלך והתחזק.״

יואי השתהה.

״כמו בשר רקוב. ריח ממש נורא.״

״והריח הזה היה בכל החנות?״ שאל אמפ.

״לא, רק ליד המעבר החמישי. ואחרי שיצאתי מהמשרד... כבר לא הרחתי אותו.״

אמפ רשם משהו במחברתו.

״והנערה שראית?״

יואי השפיל את מבטו.

״היא הייתה בקצה המעבר. שפופה, ממש קרוב לרצפה. היה לה שיער כסוף... ארוך מאוד. בהתחלה אפילו לא הבנתי מה אני רואה.״

הוא השתתק לרגע.

״היא החזיקה פחית בין השיניים ושתתה ממנה. לא בצורה רגילה. היא ממש נשכה את המתכת.״

״ומה קרה אחר כך?״

״היא הרימה את הראש.״

קולו של יואי נחלש.

״ואז ראיתי את העיניים שלה...״

הוא עצר שוב, כאילו חיפש את המילים הנכונות.

״הן היו סגולות. לא סגול רגיל... מין גוון עמוק כזה.״

יואי הרים את מבטו באיטיות.

״כמו פרחי ויסטריה. כן... בדיוק כמו פריחת הוויסטריה.״

לרגע נשאר בשקט, ואז הוסיף:

״היא פשוט הסתכלה עליי. אני לא יודע להסביר את זה... היה בה משהו שלא הרגיש אנושי.״

אמפ רשם משהו במחברת.

באותו רגע נפתחה דלת הכניסה בחבטה.

״איפה הוא?!״

מר וייט נכנס לחנות, מתנשף בכבדות. הוא היה גבר נמוך וכבד גוף, וחולצתו נדבקה לגבו מזיעה.

יואי התכווץ למשמע הקול המוכר.

יולי הבחינה בכך.

״יולי, מה קרה כאן? אמרת שיש מקרה חירום בחנות.״

״מר וייט,״ השיבה יולי, ״נגרם נזק לחנות.״

״נזק? איזה נזק?״

מר וייט הסתובב.

הוא השתתק.

מבטו נדד באיטיות בין המדפים שהתהפכו במעבר החמישי, המוצרים הפזורים על הרצפה והבקבוקים השבורים.

פניו של מר וייט האדימו.

״מה...״

הוא התקדם צעד אחד לתוך החנות.

״מה לעזאזל קרה כאן?!״

מר וייט הסתובב לעבר יואי.

״אתה!״

״מר וייט, אני יכול להסביר—״

״להסביר?! תסתכל על החנות שלי!״

״זאת לא אשמתי!״

״אז של מי?! אתה עשית את זה?!״

מר וייט נעץ בו מבט זועם.

״ידעתי שאסור לי להעסיק אותך! אתה בדיוק כמו אבא שלך!״

הוא עצר לרגע, ואז הוסיף בבוז:

״שקרן ופחדן!״

יואי נרתע לאחור.

״זה לא הוגן,״ התערבה יולי. ״אין לך סיבה לדבר אליו ככה. יואי לא עשה את זה.״

״אז מי עשה את זה?!״ דרש מר וייט לדעת.

״זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לברר,״ התערב אמפ בתקיפות. ״במקום לצעוק, אולי תוכל להראות לנו את צילומי מצלמות האבטחה?״

מר וייט נעצר.

הוא הביט בשוטר, אחר כך ביואי.

״כן,״ אמר לבסוף. ״כן. כמובן.״

הוא פנה לעבר המשרד.

יואי עמד בשקט, שקוע במחשבות.

מילותיו של מר וייט עדיין הדהדו בראשו.

״אתה בדיוק כמו אבא שלך. שקרן ופחדן!״

הוא השפיל את מבטו לרגע, ואז ניער את ראשו.

לא. זה לא חשוב עכשיו.

אני חייב להוכיח שלא עשיתי את זה. אני לא יכול לאבד את העבודה הזאת.

יולי הבחינה במצבו של יואי וניגשה אליו.

היא הניחה יד על כתפו.

״אתה בסדר?״ שאלה בשקט.

יואי הרים אליה את מבטו והנהן.

״יאללה, יואי,״ אמרה. ״בוא נראה את חולת הנפש הזאת.״

המסך במשרד נדלק והציג כמה חלונות קטנים. בכל אחד מהם נראתה זווית אחרת של החנות.

מר וייט התיישב מול המחשב והחל לחפש בהקלטות.

״באיזו שעה זה קרה?״

״בערך בשלוש וארבעים,״ השיב יואי.

מר וייט הקליד את השעה ופתח את מצלמת הכניסה.

על המסך נראה יואי ישן מאחורי הדלפק.

יולי העיפה בו מבט.

הוא השתדל להתעלם ממנה.

המספרים בפינת התמונה התקדמו.

03:39.

03:40.

דלת הכניסה נפתחה.

התמונה רעדה.

קווים בהירים חלפו על המסך, כמו בהקלטה ישנה שנפגעה. במשך שנייה אחת לא היה אפשר להבחין בדבר.

ואז התמונה קפאה.

״מה זה?״ שאל אמפ.

מר וייט לחץ על כמה מקשים.

״לא יודע.״

הוא ניסה להפעיל את ההקלטה מחדש, אך המסך נשאר קפוא באותה נקודה.

״יש עוד מצלמה בכניסה,״ אמרה יולי.

מר וייט עבר אליה.

גם ההקלטה הזאת נפסקה באותה שעה.

יואי הרגיש כיצד הלחץ בחזהו מתגבר.

״אתם רואים?״ אמר. ״משהו קרה שם.״

אמפ לא השיב.

״באיזה מעבר ראית את הנערה?״ שאל לבסוף.

״בחמישי.״

מר וייט פתח את ההקלטה מהמצלמה שבקצה המעבר החמישי.

הפעם התמונה הייתה ברורה.

המדפים עמדו במקומם. הרצפה הייתה נקייה. בקצה הפריים נראה חלק מהדלפק.

מר וייט הזיז את ההקלטה קדימה.

יואי הופיע על המסך.

הוא יצא מאחורי הדלפק והתקדם לעבר המעברים.

״הנה,״ אמר יואי. ״זה הרגע ששמעתי את הרעש.״

כולם התקרבו מעט למסך.

יואי שבהקלטה נעצר ליד אחד המדפים.

הוא התכופף והרים פחית מהרצפה.

ואז השליך אותה לעבר המדפים.

איש לא אמר מילה.

על המסך, יואי הרים מוצר נוסף והטיח אותו במדף שמולו.

אחר כך עוד אחד.

ועוד אחד.

הדמות שעל המסך המשיכה להשתולל.

יואי שבהקלטה משך מוצרים מהמדפים, הפיל בקבוקים ופיזר אריזות על הרצפה. אחד המדפים רעד כשגופו התנגש בו.

לא נראתה שום רוח.

לא הייתה שם נערה.

רק יואי.

״זה לא...״

יואי התקרב למסך.

״זה לא מה שקרה.״

מר וייט הפנה אליו את ראשו באיטיות.

יולי הביטה בהקלטה, ואז ביואי.

״יואי...״

״לא!״ קולו של יואי עלה. ״אני לא עשיתי את זה! הדברים עפו מעצמם! אני הייתי על הרצפה!״

אמפ לא הסיר את עיניו מהמסך.

״אבל זה אתה בהקלטה, נכון?״

יואי לא ענה.

הוא זיהה את בגדיו. את פניו. אפילו את צורת ההליכה שלו.

אבל הוא לא זכר שעשה אף אחד מהדברים שראה.

״אני ראיתי אותה,״ אמר לבסוף בשקט. ״היא הייתה שם.״

איש לא השיב.

על המסך המשיך יואי שבהקלטה להפיל מוצרים ולהשליך אותם לכל עבר.

יואי הרגיש כיצד פניו מחווירות.

עד לפני כמה דקות הוא פחד מהנערה בעלת העיניים הסגולות.

עכשיו, כשכולם הביטו בו, הוא פחד ממשהו אחר לגמרי.

ממה שהראה המסך.

וממה שהוא עצמו לא הצליח להסביר.

תגובות

תגובות

התחבר כדי להגיב