#1 - אוואקס

היתה זו תקופת פריחה מרהיבה בגני העיירה בה גדלנו. 

מתי לא היתה זו, בעצם?

אני לא טובה במיוחד במעקב אחר פרטים כאלה. אולי בילדותי הייתי, כשעולמי היה קטן וכל דבר בו משמעותי עד כאב.

אני זוכרת כמה אהבתי לרוץ במדשאות ברגליים יחפות. אפילו בימי הקיץ בהם הדשא הפריך הכאיב לכפות רגליי העדינות.

ואז שנים עברו, ומדשאות הילדות כבר לא הספיקו, ויצאתי לחפש מישורים חדשים ומחוספסים יותר.

אפשר לומר שאני עדיין מחפשת.

בימים עברו היינו קבוצה מצומצמת של ילדים זחוחים ויהירים. לא יבול טיפוסי במקום שכזה.

היה ברור לכל שאנחנו זן שונה. 

אמא לא היתה בסביבה כדי להביע דעה ביום בו העזנו לרוץ לבדנו מחוץ לגבולות העיירה ואל שדות-הפרא הנפרשים למרחק. 

אבא לא אהב לראות את זה קורה שוב.

כשחזרנו, כל ילד וילדה לביתם, ראיתי בעיניו הקשות שהוא יודע בעקבות מי מהוריי אני הולכת.

פגשתי במבט הזה עוד פעמים רבות בשנה שחלפה מאז אותו יום. 

שנה, זה הכל…

ביום בו עזבנו, הבנתי בפעם הראשונה מה ראיתי בעיניו כשהביט בי. 

גאווה, מעורבת בתחושת אובדן מוכרת. לא דמעות, לא מהאבא הקשוח שלי.

כמה מעט ידעתי. 

כמה הוא ידע ולא סיפר לי... 

בעגלת הקפה הישנה עברו על פניי שלל פרצופים מוכרים. את חלקם לא ראיתי שנים רבות. 

רבים כבר לא מזהים אותי, ואני לא מאשימה אותם. 

בניגוד לתושבי העיירה הממוצעים שמעולם לא עזבו, השתניתי רבות.

זה מעניין להביט במראה, באדם שהפכתי להיות, ולנסות לנחש כמה מתוך השינוי הזה הוא תוצאה של בחירות מודעות שעשיתי, וכמה ממנו פשוט קרה עם השנים כשלא שמתי לב.

אז בחנתי את עצמי במצלמת הסלפי של הנייד. 

מזיזה קווצת שיער מתולתל לכאן,

לא מרוצה,

מזיזה מספר קווצות לשם.

בסוף מִתַּסְכֶּלֶת ואוספת את הרעמה כולה בקוקו צמוד. 

בישומון ההודעות אין חדש.

"הבטחת לי!"

"הבטחת שהפעם נתחיל את החופשה שלנו ביחד ונסיים אותה ביחד."

"אני כאן כבר חודשיים. לבד."

הו, ליבה הַכָּמֵהַּ של בת הזוג המאוכזבת…

איכס.

סגנון החיים הזה לימד אותי לא לצפות לדיוק, אבל הפעם הגעתי לקצה גבול היכולת שלי.

העיירה הזאת תמיד היתה קטנה מדי למישהי כמוני.

לא שמתי לב לזיעה על המצח שלי עד עכשיו. 

האם מכעס? האם מהחום?

ואז זה קרה, כפי שזה קורה כל פעם. 

עיניי מתחילות לחפש משהו בזמן שאני עוזבת את בית הקפה הארעי בצעדים החלטיים.

ידיי ממששות חפצים עגולים בתיק הצד שלי.

בדרך כלל לפחות אחד מהם צועד לצדי, מארח לי חברה וסופג את חלק מהמכות של המציאות.

בשבועות האחרונים הרגשתי שאני לא רוצה להשליך את זה עליהם.

הם תמימים. כמו ילדים. ומחפשים תמיד לרצות ולעזור.

הם כפופים לי, ולאחריות שאני בוחרת לקחת.

הפעם בחרתי באחריות לא להפיל עליהם את המשא, ונשאתי אותם איתי זמן-מה בצורה הזאת.

אבל החיים האלה בחרו בי לפחות כפי שאני בחרתי בהם.

לא חולף זמן רב עד שזוג עיניים אחר ננעל על מבטי המחפש בזמן הטיול הרגלי שלי, בפארק המקומי. 

והנה, אני מביטה אל עיניו כמו היו עיניי שלי לפני שנים, או של אחד מחברי הילדות שלי, או אינספור הצעירים שפגשתי מאז שעזבתי.

נער זחוח. יהיר. 

ירוק.

אני חלודה, זה כנראה זמן טוב להתרעננות.

"עשרים דולר?" 

המילים נורות מפיו כשמבטינו נפגשים, כאילו הוא מנסה לכסות על גמגום.

גם אני הייתי נרתעת ממני במקומו.

"ככה מחנכים אתכם כאן היום… מה קרה לאהבת הספורט?"

אני משפילה מבט, ומתחילה לברור את הבחירה שלי. 

האישור לקרב ניתן בפרק זמן רגעי, ללא מילים. במבט.

"אני לא מכאן. רק עובר."

הוא בן שש-עשרה בערך. נער שדוף וגבוה שמנסה להיראות קשוח ויציב יותר מכפי שהוא. חלק מזה אפילו קצת עובד לו, אבל יכול להיות שאני קצת משוחדת.

הוא לובש חולצה שחורה עם טקסט בפונט קוצני ומעוות כל-כך שאני לא מסוגלת לקרוא. אולי להקה כלשהי.

השיער הצבוע שלו מסודר במן תסרוקת פאנקיסטית מאולתרת והוא משתדל שלא לרשל את עמידתו. במעט הצלחה.

קהל קטן של עוברי אורח מתחיל לשים לב אלינו. אנשים מוצאים לעצמם פינות ישיבה מאולתרות. על ספסלי הפארק ומתארגנים לצפות. ישנה תחושת התרגשות ומתח באוויר. דברים כאלה עדיין לא קורים כאן לעתים קרובות.

לא יבול טיפוסי. בהחלט.

זה נגמר די מהר. הנער לא עושה זאת זמן רב.

הרגשתי מעט לא נעים עבור הפוקמון שלו, אבל זכרתי את החיים שלי בתחילת הדרך.

ישנן התחלות גרועות יותר.

קרן האור האדומה משגרת את המעופף הקטן והמעולף שלו ממשכבו על המדרכה בחזרה למנוחה בכדור.

אני לא קוראת לאוואקס חזרה פנימה. מגיע לו לנשום קצת אוויר, ונראה לי שהוא נוטר לי מעט טינה לאחר השבועות האחרונים.

אבל אנחנו ביחד שנים, והוא נותן לי להצמיד את ראשי אליו במחוות התנצלות.

הנוצות על גב הכנף הכבירה שלו כמעט חסרות ריח משבועות בתוך הכדור, אבל מבולגנות מעט ליד שריטה שהסכים לספוג בקרב.

הוא עונה לי בהמיה חסרת סבלנות ודוחף אותי הצידה במקורו כדי לנקות את נוצותיו. 

נראה לי שאנחנו בסדר, יחסית.

הפאנקיסט לקח יוזמה, לבוא וללחוץ את ידי.

אני רואה אותו מחפש בעצבנות משהו בכיסו.

הוא מושך באפו.

לא נראה שהחיים האלה טבעיים לו כפי שהיו לי בגילו.

אני מחווה לו בידי שאין צורך, ונותנת לו שטר של עשרים.

עזבתי אותו שם בחצי חיוך. חצי שלמה עם הניצחון.

אוואקס רוצה לנצל ההזדמנות לפרוש כנף בשמי העיירה שלא ראה כבר שנים, ואני מאפשרת לו. והוא מאפשר לי לעשות זאת יחד איתו.

כאן מלמעלה, העיירה נראית יותר כפי שחוויתי אותה בילדותי. קטנה אך משמעותית.

אני אוחזת חזק, נשענת לתוך הנוצות של אוואקס ועוצמת עיניים כדי להקל עליהן מן הרוח.

הפידגי'וט הכביר קורא בשריקה חדה הנשמעת למרחקים.

אי-שם למטה, אני מדמיינת איש זקן אחד מרים את מבטו לשמיים.

רק בגאווה, לא אובדן.

אולי עם מעט דמעות הפעם.